<h1>העיטור מאמר שני</h1>
<h2>דף ז.</h2>
גרסינן בריש גמרא דבבא מציעא (ז'.) אמר רב אשי הילכך האי סודרא כיון דתפס ביה שלש על שלש כמאן דפסיק דמי מאי טעמא נתינה בעינן והא איכא. הלכך אף על גב דלא פסק ליה קניין הוא. ולא מצי חבריה למפסק ליה דסתם חליפין על מנת להחזיר הוא כדאמרינן בקידושין בפרק קמא (ו':) מתנה על מנת להחזיר בכולהו קני לבר מאשה שאין האשה נקנית בחליפין. ואיכא נ"א גזירה שמא יאמרו אשה נקנית בחליפין. ומסתברא דוקא שלש על שלש ואי לא לאו כלום הוא הלכך בעי סהדי לעיוני אי תפיס בכדי תפיסה כי היכי דלא מצי טעין אידך לא תפיסנא ליה ואי טעין טענתיה טענה.
<h2>דף יא:</h2>
וטובת הנאה מסתברא דלא מקני לא בחליפין ולא באגב. והא דגרסינן בפרק קמא דבבא מציעא (י"א:) רבן גמליאל מטלטלי אגב מקרקעי הקנה להם ליתה דהא רבי אבא לא קיבלה ורב פפא נמי אמר שפיר עבד דלא קיבלה כדמפרש התם דטובת הנאה אינה ממון דמקניא בחליפין ואגב. והא דאמר ולא היא מתנות כהונה מתנה כתיבא בהו וכו' שינוייא דמאן דקיבלה היא וסוגיין כרב פפא דאמר דעת אחרת מקנה אותן שאני ושינויא דמטלטלין אגב מקרקעי ליתה.
<h2>דף טו.</h2>
וקנין ברבית לא מהני כדאמרינן בפרק שנים אוחזין בטלית אלא מעתה מותר ללוות סאה בסאה במקום שקנו מידו. ורב יהודאי ובעל הלכות דכתבי גבי סאה בסאה והא אמרי רבנן קנין ברבית לא מהני מהתם סמכי. מיהו ההוא פירושא דכתבי התם דאמרי' (ע"ב:) לוין על שער שבשוק היינו סאה בסאה ורב אלפס נמי סמיך עלייהו לא דייק לן ולהגדיל תורה נכתוב (במשכון) [בעיסקא] גבי ריבית.
<h2>דף טז.</h2>
ודבר שיש בו ממש נמי דוקא דאיתיה בעיניה וברשותיה אבל פירות דקל דליתינהו ואי נמי איתניהו בעינייהו וליתנהו ברשותו. כגון מה שתעלה מצודתי ומה שאירש מאבא שהוא ביד אחר. וכגון שדה זו לכשאקחנה ממך קנויה לך. וכגון מלוה שיש לו ביד אחר אף על פי שאינו מטבע דכולהו הני בכלל שאינו שלו ורשותו נינהו. וקיימא לן כר' יוחנן דאמר (ז'.) גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו.
<h2>דף מד.</h2>
גרסינן בפרק הזהב (מ"ד.) הזהב קונה את הכסף והכסף אינו קונה את הזהב ופסקי רבוותא כסתמא דמתניתין דדהבא לגבי כספא פירא הוי. אבל לגבי מטלטלי ופירי אחריני דהבא טיבעא הוי ולא מקני בדהבא ולא עביד חליפין ולא מקני בחליפין. ורב אלפס אייתי ראיה ממתניתין דמעשר שני (פ"ב מ"ז) דבין לריש לקיש ובין לר' יוחנן תרווייהו אית להו דבין לבית שמאי ובין לבית הלל דהבא וכספא תרווייהו טיבעא הוי לגבי פירי ומטלטלי אחריני [לא] מקני בדהבא. ומסתברא מדאמר שאני הלואה כיון דלגבי מקח וממכר שויוה רבנן כפירי שמע מינה גבי מקח וממכר דברי הכל הוא ומתניתין דפרק הזהב ליכא מאן דפליג עלה. וליכא למימר סתמא כבית שמאי דלא פליגי בית הלל אלא גבי חילול דאיסורא [וגבי הלואה נמי כדקא סלקא דעתין מעיקרא] ורבי יוחנן דאמר אסור לגבות דינר בדינר אפילו לבית הלל קאמר אבל לגבי מקח וממכר פירי הוי לכל מילי ואפילו לגבי פירא דאי לא הוה ליה למימר כיון דלגבי כספא פירי הוי גבי נפשיה נמי פירא הוי אי נמי הוה ליה למימר אף על פי שאמרו אסור להלוות דינר בדינר לגבי מקח וממכר, לגבי פירא טבעא הוי שמע מינה דלגבי חילול בלחוד הוא דהוי טבעא לגבי פירא אבל בעלמא לא. מיהו הני מילי בדוכתא דלא שכיחי דזבני בהו אבל בדוכתא דשכיחי דזבני ומזבני בהו איכא למגזר ולמימר בהו [ושמא] נשרפו חיטיך בעליה וטבעא הוא והדין סברא הוא לרבינו האי דפירא הוא לכל מילי. מיהו אף על גב דשויוה רבנן כפירא הני מילי לענין מיקנא אבל לענין חליפין טבעא הוי וכי היכי דאין נעשה חליפין דמטבע הוא הכי נמי אין נקנה בחליפין דדעת קונה ומקנה אצורתא וצורתא עבידא דבטלה וכן פסק רבינו ברוך דליכא למיחש לגאון דאמר דמטבע זהב נקנה בחליפין. ויש לבעל הדין לחלוק דכילדותיה דרבי מסתברא וסתם מתניתין הכסף קונה את הזהב גרסינן וכן תמצא בירושלמי הגהה במשנה הכסף קונה את הזהב וכן כתוב במשניות מדויקות שלנו. כתב רבינו אלפס לאו כל דינר דדהבא הוי טיבעא לגבי פירי אלא דינרין דסגיין בההוא אתרא וזבני ומזבני בהו אינשי הוא דהוי טיבעא אבל דינרין דמיפסלי ולא זבני ומזבני בהו אינשי אלא מאן דזבין בהו אזיל לגבי טיבעא אי נמי אזיל לדוכתא אחרינא דסגיין ביה או דמזבן להו למאן דאזיל להתם כגון אלו לא הוי טיבעא כלל אלא פירי נינהו לכל מילי. והכי דינא נמי בטבעא דכספא באתרא דלא סגיין כדתנן (ב"מ מ"ו:) כל המטלטלין קונין זה את זה. ואמר ריש לקיש אפילו כיס מלא מעות בכיס מלא מעות ותירגמא ר' אבא בדינרא אנייקא ואניגרא אחד שפסלתו מלכות ואחד שפסלתו מדינה דכיון דלא סגי התם הוו להו פירי ומקנו בחליפין ע"כ. ירושלמי (פ"ד דב"מ ה"א) זה הכלל כל הירוד מחבירו קונה את חבירו.
<h2>דף מו:</h2>
וההיא שמעתתא (דב"מ מ"ו:) דפירש רב אלפס בכל הנעשה דמים באחר דקאמר ופירי נמי עבדי חליפין כיצד החליף בשר שור בפרה לא נהירא לן דהא שור גופיה פירא איקרי ולאו נעל הוא. ובכולהו נוסחי לא גרסינן בשר שור דבשר לאו דבר מסויים הוא. ושינויא בתרא דיש דמים שהן כחליפין מוקי לה דלאו כהלכתא דקתני ברישא מטבע שנתן בתורת חליפין שנעשה חליפין והא ליתה דכיון דפירי לא עבדי חליפין מטבע נמי לא עבדי חליפין ושינויא קמא דכל הנישום ליתה דהא נעל דוקא. אלא הכי פירושא קתני רישא כל הנישום בדמים באחר דהיינו מטלטלין כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפיו וקאמר נמי ויש דמים שהם קונין (בחליפין) [כחליפין] של כלי כיצד וכו' והכי אזלא שמעתתא אליבא דהלכתא. ורבינו שלמה פירש חדא קתני כל הנישום בתורת דמים ומחליפו באחר נתחייב בחליפיו. ולא גרסינן זה לא במשניות ולא בירושלמי. ותמיהא לן מאי דוחקיה דקאמר הכי דהא בשנויא דקאמר ופירי נמי עבדי חליפין כל הנישום ממטלטלין קאמר. ותו כיון דעד השתא סלקא אדעתין בשנויא דקאמר ופירי עבדי חליפין דתרתי קתני הוה ליה למימר חדא קתני. ויש דמים גרסינן ו"ו מוסיף הוא. והלכך חליפין סתם שור בפרה או חמור בשור פירי נינהו ולא קנה עד שימשוך כל אחד ואחד שלו. ואם עשאן דמים שהחליף דמי שור בפרה כיון שזכה זה באחד מהן נתחייב לתת חליפיו לחבירו ואף על פי שלא משך קנה כדאמרינן יש דמים שהן כחליפין והוא הדין לפירות ומטלטלין וקרקעות שעשאן דמים והחליפן שנקנין במשיכת אחד מהם אבל סתמא לא קני דנעל דוקא. והא דתניא בתוספתא בקידושין (פ"א ה"ו) החליף קרקע בקרקע מטלטלין במטלטלין קרקע במטלטלין מטלטלין בקרקע כיון שזכה זה נתחייב בחליפיו כגון שעשאן דמים וכן הלכתא. והא דתנן (ב"מ מ"ו:) כל המטלטלין קונין זה את זה אם עשאן דמים והא דתרגמא ר' אבא בדינרא אנייקא ואנגרא כגון שעשאן דמים. אבל רבינו ברוך אמר לא שנא בתורת דמים ולא שנא בתורת חליפין עבדי חליפין בין שדה בשדה בין כלי בכלי בין בהמה בבהמה. ובנוסחא דיליה בשר שור כנוסחא דרב אלפס. ואיכא מאן דאפקה מהלכתא דקשיא ליה הא פירי לא עבדי חליפין. והלכתא דכל מילי אם עשאן דמים נקנין בחליפין לבר ממטבע דלא שייך ביה דמים. וחליפין סתם אינו אלא בכלי דומיא דנעל. וכי עשאן דמים נמי דוקא ששניהן עומדין ושמין אותן כאחד הא לאו הכי אינן ניקנין. כדגרסינן בירושלמי (פ"ק דקידושין ה"ו) מכר לו פרה בדמים דחקיה אמר ליה הב לי אינון פריטיא אמר ליה ומה את בעי מנהון אמר ליה ליקח בהן חמור אמר ליה הרי חמורי לפניך משך בעל הפרה את החמור לא ניקנית הפרה. החמור מהו שתקנה רב אבא אמר נקנית ר' יוסי אמר אינה נקנית סבר ר' אבא דאינון חליפין ולית אינון חליפין ר' יונה בשם ר' יוסי פעמים שתחלת המקח לזה ופעמים שתחילת המקח לזה היך עבידא מכר לו פרה בדמים סמכיה גבי שרפזייא למחר אתא אשכחיה קאים תמן אמר ליה מה את עביד הכא אמר ליה בעינא אינון פריטיא אמר ליה ומה את בעי למעבד בהון אמר ליה ליקח בהן חמור אמר ליה הרי חמורי לפניך משך זה לא קנה זה ומשך זה לא קנה זה אלא זה קנה לעצמו וזה קנה לעצמו.
איתמר (מ"ה:) רב ולוי חד אמר מטבע נעשה חליפין וחד אמר אין מטבע נעשה חליפין וכן אמר עולא (מ"ו.) אין מטבע נעשה חליפין. והלכתא אין מטבע נעשה חליפין ואינו נקנה בחליפין. ואמר רב הונא (שם) מכור לי באלו קנה לימא רב הונא סבר מטבע נעשה חליפין לא רב הונא סבר לה כרבי יוחנן דאמר דבר תורה מעות קונות ומפני מה אמרו משיכה קונה גזירה שמא יאמר לו נשרפו חיטיך בעליה מילתא דשכיח גזרו בה רבנן מילתא דלא שכיח לא גזרו בה רבנן. ומסתברא נמי דדוקא במילתא דשכיח בהו דליקה אבל מכר לו חטים שבבית כיון דלא שכיח בהו דליקה מעות קונות והכי גרסינן בירושלמי (פ"ד דב"מ ה"ב) גבי נשרפו חיטיך בעליה חד בר נש דיהב ליה לחבריה עשרה דינרין ואמר ליה אית לי גבך מאה גרבין חמרא מן אהן ביתא שרי מן אהן כרמא אסור מה בין כרם לבית בית אינו מצוי ליפול כרם עשוי לישרף ואמר ר' יוסי ואת שמע מינה בר נש דיהב לחבריה עשרה דינרין ואמר ליה על מנת דתקום לי בהון מאה גרבין כיון ששלח ידו בהן צריך להעמיד לו מקחו ולא מעות קונות לא גזרו. שמע מינה דבכל כי האי גוונא ששלח בהן יד ליכא למימר נשרפו חיטיך בעליה דמילתא רחיקא היא וכן הלכתא בכל מילתא דלא שכיחא.
<h2>דף מז.</h2>
במה קונין רב אמר בכליו של קונה ולוי אמר בכליו של מקנה. תנא קונין בכלי אף על פי שאין בו שוה פרוטה. אמר רב נחמן לא שנו אלא בכלי אבל פירות לא ורב ששת אמר אפילו פירות ואמר רב שישא בריה דרב אידי כמאן כתבינן האידנא במנא דכשר למקנא ביה במנא לאפוקי מדרב ששת דאמר פירי עבדי חליפין דכשר לאפוקי ממאן דאמר נעל דוקא למקנא לאפוקי מדלוי דאמר בכליו של מקנה למקנא ולא לאקנויי ביה רב פפא אמר לאפוקי מטבע רב זביד אמר למעוטי אסורי הנאה. ומסתברא מדאצטריך למעוטי מטבע דמטבע בכלל מנא הוא שמע מינה דכל דבר הנעשה בידי אדם בכלל נעל הוא וכל דבר הנעשה בידי שמים בכלל פירי הוא. והיינו דאצטריך ליה למימר (מ"ו:) ופירי נמי עבדי חליפין דלא תימא מטבע עבדי חליפין משום דבידי אדם הוא אבל פירי לא קא משמע לן דפירי נמי עבדי חליפין דנעל לאו דוקא. ומיהו כולהו הני הלכתא נינהו הלכך מטבע לא עבדי חליפין דדעתיה אצורתא וצורתא עבידא דבטלה (מ"ה:) ופירי לא עבדי חליפין דנעל דוקא ובעינן נמי כליו של קונה. והכי נמי גרסינן בגיטין בפ"ד (ל"ט:) בההיא אמתא דאמרינן התם ולא היא אלא משום דהוה ליה כליו של מקנה שמע מינה בכליו של מקנה לא קני כלל. וכתב רבינו האי ורבינו אפרים זצ"ל נהוג עלמא למיקני בכליו שאינו של קונה ואמר רב עמרם השתא תקינו רבנן במתיבתא דקני שליח בית דין או עדים דעבדי שליחותא דקונה ומקנה. וכתב גאון כיון דאי תפיס להו מקנה לחליפין לא מפקינן מיניה דהא איפסק ליה וחזו בית דין דאתו לאינצויי תקינו למקני בכלי שאינם לא של קונה ולא של מקנה דלא חציף איניש למתפס כלי שאינו של קונה ולמפסקיה. וההוא טעמא דניחא ליה לקונה דליהוי מקנה קונה איתיה נמי בכלי שאינו של קונה דקיימא לן זכין לאדם שלא בפניו וכל שכן בפניו. ואפילו אמר להו מקנה קנו (מיניה) [ממני] דלאו שלוחו של קונה הוא קני.
ירושלמי (פ"ב דכתובות ה"ט) בראשונה היו קונין בשליפת מנעל הא הוא דכתיב וזאת לפנים בישראל וגו' חזרו להיות קונין בקציצה מהו בקציצה כשהיה אדם מוכר שדה אחוזתו היו קרוביו מביאין חביות וממלאין אותם קליות ואגוזים ושוברין אותן לפני התינוקות וכו' חזרו להיות קונין בכסף בשטר ובחזקה. והאידנא נהוג עלמא למיקני כל מידי בקנין. וכולהו שטרי אקנייתא מיקרו.
<h2>דף מז:</h2>
ואיכא דקשיא ליה אמאי לא גזרינן בחליפין שמא יאמר נשרפו חיטך בעליה. וניחא להו כיון דחליפין הפסד מועט דלוקח הוא דהא לא קא חסר ממונא לא גזרינן ביה ומוכר נמי כיון דזוזי אכתי גבי לוקח נינהו טרח ומציל.
<h2>דף סו:</h2>
תשובה לרב פלטוי האי מאן דכתב בשטרא יהבית לברי או לאנתתי כל דאית לי וכל דהוי לי לא קני אלא מאי דהוה ליה ההיא שעתא דכתב ליה ואינך לא. והא דקשיא להו לרבוותא מהא דגרסינן בפרק מי שהיה נשוי (צ"א:) ההוא גברא דזבין לכתובתא דאימיה בטובת הנאה ואמר ליה אי אתיא אימיה וקא מערערא וכו'. והא דגרסינן במי שמת (קנ"ט.) זהו שקשה בדיני ממונות אבוה מזבין ואיהו מפיק אלמא האב לא מפיק פריק רבינו האי דאדמי קאמר ובנו מוציא מיד הלקוחות בלא דמי שאין ללוקח לחזור עליו מפני האחריות. והכא נמי אי אתיא אימיה וקא מערערא לא מהדרנא לך אדמי קאמר. ואמר רבא אחריות דנפשיה קביל עליה ומהדר דמי אבל קרקע לא קנייה דמה שאירש מאבא הוא כו'. ואף על גב דקיימא לן דחזר ולקח מבעלים הראשונים כרב דאמר (ב"מ ט"ו:) מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו התם סמכא דעתיה דטרח אבתריה כי היכי דלא לקריוה גזלנא אבל הכא ירושה ממילא היא ולא טרח אבתרה כדאיתא התם ולא סמכא דעתיה. ורב אלפס כתב בהלכות דכי אמרינן אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ושלא ברשותו היכא דלא תפיס לההוא מידי דאקני ליה וקא תבע ליה אבל אי תפיס תפיס והאי נמי כיון דזבין ליה וכתיב ליה שטרא ומסר ליה שטרא כמאן דתפיס דמי. ומסתייע ליה דהא רב נחמן אמר בפרק איזהו נשך (ס"ו:) אף משבאו לעולם יכול לחזור בו ומודינא דאי שמיט ואכיל לא מפקינן מיניה. וגאון אוקמיה בגוססת דומיא דמה שאירש מאבא היום מכור לך אי נמי בכדי חייו דומיא דמה שתעלה מצודתי היום. ור' משה בר' חנוך אמר כתובה אינה ככל הירושות שאין האשה מוחזקת בה עד שתשבע וברשות היתומים היא ולפיכך יכול למוכרה אבל ירושה אחרת ודבר שאינו ברשותו אינו יכול למכור. ואי קשיא לך הא דאמרינן (ב"ב ס"ט:) ארעא ודיקלי אי אית ליה דיקלי יהיב ליה תרי דיקלי ואי לית ליה זבין ליה תרי דיקלי. דמשמע דאף על גב דליתיה לההוא מידי ברשותיה ושכיח למיזבן מחוייב למיתן ליה פירש רבינו אלפס (שם) דהא דאמר זבין ליה תרי דיקלי לאו חיובי מחייבינן ליה למזבן דהא דבר שלא בא לעולם הוא אלא רשות יהבינן ליה למזבן ואי אמר ליה זביננא לך לא מצי אידך למימר ליה לא שקילנא אלא ארעא דאית בה תרי דיקלי אלא כי זבין ליה תרי דיקלי מיחייב לקבולי מיניה ההוא ארעא ואף על גב דלית בה תרי דיקלי. ובסוף מכירת קרקעות סברא אחרינא לרבינו נסים. ומיהו סברא דכולהו רבוותא דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ושאינו ברשותו אלא בפסיקתא ותנאי כתובה. ובהרשאה דמהני קנין טעמא כדפרשי רבוותא וכסברא דילן דכתי' בהרשאה.
